פרק עשרים ושניים: רומן פריסטר אסיר המחנה ‑ כובע או מוות

בין הלשון והחך עד שיספוג את הריר ויהיה רך, קל לעיבוד . רק לחם כזה הסביר, מבטיח לדמויות שפיסל חיי נצח . הן יהיו עמידות בפני זמן, לחות וחרקים . טעמו של הלחם היה אלוהי, אך אוי אבוי למי שהתפתה לבלוע ולוּ פירור אחד . ארפאד באצ'י לא ידע רחמים . הוא ישב מולנו, מבטו נעוץ בדריכות בפיקה של כל אחד מאיתנו, מוכן לחנוק נער שלא יעמוד בפיתוי . הוא ידע כמה רעבים היינו והכיר את כל התחבולות שבהן ניסינו לרמותו . את החומר הלעוס ירקנו על מטלית פשתן לבנה . ארפאד באצ'י היה בודק את טיבו בחרדת קודש כאילו בדק את היקרה שבשׂכיות החמדה . הוא נגע בו בקלות בקצה האצבע כדי לעמוד על צמיגותו . ואם לא שׂבע נחת ממלאכתנו היה מגרד את העיסה מן המטלית ומוסר אותה לעיבוד חוזר . הלסתות שלי עייפו עד שהייתי מקבל את התמורה לעמלי, את קרום הלחם . בעשר היה כיבוי אורות . בשעה זו היה עלינו לשכב על הדרגשים כשמדינו מקופלים, ראשינו המגולחים לא מכוסים, גלויים לביקורת . רק זקן הצריף וארפאד באצ'י לנו בתוך הצריף גם בלילות . זקן הצריף היה מעדיף להסתגר בחדרון שעמד לרשותו . אולם לארפאד באצ'י היו הרגלים אחרים . חודשיים לעסתי בשבילו לחם עד שבא לגבות...  To the book