א. מאפייניה של הנבואה המקראית על פי יפת בן עלי

יַם המקרא – הפרשנות השיטתית לסוגיה 389 בין נבואות שהתממשו בעבר לבין כאלו שתתגשמנה בעתיד . בפירושיו לעמוס ולירמיהו הוא אף מוצא סממן רטורי הרומז אם עתידה נבואת הזעם להתממש, ומסביר שפניית האל לנביא בשאלה מָה אַתָּה רֹאֶה מציינת כי הנבואה תתגשם ; לפיכך אַל לו לנביא לבקש מן 312 האֵל שיחוס על עמו, שכן האֵל לא ייענה לבקשתו . לצד ההתעמקות במשמעותם של דברי הנבואה עולים מהסבריו של יפת גם ארבעה מאפיינים המייחדים את גישתו הלשונית-הֶקשרית והספרותית לפרשנות המקרא בכלל : המאפיין הראשון הוא הבאת דעותיהם של פרשנים ושל מדקדקים אחרים, שבאמצעותן הוא מציג כמה אפשרויות להבנת הכתובים . לעִתים הוא אינו קובע בבירור איזו הצעה עדיפה, אך נראה שהסדר שבו מופיעות האפשרויות הוא סדר יורד – מהנכונה-יותר אל הנכונה-הפחות . בדרך כלל יפת אינו מתפלמס עם הפרשנויות המתאימות-פחות 313 כך לדוגמה להשקפתו, וזאת בהתאם לעיקרון זה, שעליו הוא מעיר בעוד מקומות . בפירושו לעמוס ז 7 - 9 מציג יפת שתי אפשרויות להבנת משמעותו של הביטוי חוֹמַת אֲנָךְ . הוא כותב בפתיחה שבחר להציג שניים מבין הפירושים הנראים בעיניו נכונים ביותר : על פי הפירוש הרא...  To the book