|
|
ציידים, לקטים, הורים׀ 311 של חמאת בוטנים וריבה בזמן שלמדתי להיניק . רוזי בכתה הרבה . אבל מאט ואני חיבקנו והרגענו אותה, ואחותי באה לביקור של עשרה ימים, וזה היה נפלא . ואז מאט חזר לעבודה . ועולמנו השתנה באופן מסוכן . משמונה בבוקר ועד שש בערב — כלומר, כעשר שעות מדי יום — נשארנו בדירה רק אני, מנגו הכלבה ורוזי העצבנית עם כאבי הבטן מהגזים . יום אחר יום . שעה אחר שעה . דקה אחר דקה . הזמן החל לזחול בקצב מייסר . מה נעשה כל היום ? אה, ואיך אשכנע את התינוקת לנמנם כדי שתהיה לי הפוגה ? לפעמים הייתי מדליקה את הרדיו רק כדי לשמוע קול אחר . ופעמים אחרות, אם היה לי כוח, הייתי נכנסת לאוּבֶּר ונוסעת לקבוצת תמיכה להנקה בצד השני של העיר . יום אחד חברה מהקולג' קפצה לבקר והביאה לי ארוחת צהריים . אבל זהו זה . מלבד זאת, הייתי לבד, וככל שהימים חלפו, הדירה המושלמת שלנו נהפכה בעיני לאי בודד . בכל פעם שרוזי בכתה, עשתה רעש וצווחה, הייתי היחידה שיכלה להרים, לחבק ולהרגיע אותה . סיפקתי לה את כל המזון, הנחמה והאהבה . הייתי כל עולמה . והיא הפכה, לאט-לאט, יום אחר יום, לכל עולמי . בתיאוריה, יחסים קרובים כאלה נשמעים יפים, ח...
To the book |
|
|