פתח דבר

21׀ ד"ר מייקלין דוקלף כשרוזי היתה תינוקת, היא בכתה הרבה . שעות על גבי שעות, כל ערב . "אם היא לא אוכלת או ישנה, היא בוכה," אמר בעלי לרופאת הילדים בבהלה . הרופאה משכה בכתפיה . ברור שזה לא היה חדש לה . "טוב, היא תינוקת," ענתה הרופאה . כעת רוזי היתה בת שלוש, וכל הבכי נהפך להתקפי זעם ומבול של גידופים כלפינו . כשהיתה שרויה בהתקף כזה והייתי מרימה אותה, היא היתה נותנת לי סטירה . היו בקרים שיצאתי מהבית עם סימן של טביעת יד אדומה על לחיי . זה ממש כאב . באותו בוקר שקט בדצמבר, שכבתי במיטה והנחתי לעצמי להודות באמת הכואבת . ביני לבין רוזי יש חומה . התחלתי לחשוש מהזמן שבילינו יחד מפני שפחדתי ממה שעלול לקרות — פחדתי שאתרתח ( שוב ) ; שרוזי תבכה בגללי ( שוב ) ; שרק אחריף את התנהגותה ( שוב ) . וכתוצאה מכך, חששתי שרוזי ואני נהפכות לאויבות . גדלתי בבית מלא כעסים . צרחות, דלתות נטרקות — אפילו זריקת נעליים — היו אמצעי תקשורת בסיסיים מבחינת הורי, שלושת האחים והאחיות שלי, ומבחינתי . ולכן, כשרק החלו התקפי הזעם של רוזי, הגבתי כפי שהורי נהגו בי, בתערובת של כעס, חומרה, ולפעמים במילים קולניות ומפחידות . התגובה הזאת ...  To the book