הקדמה

אותה הקערה בעודי רוכן מעל עיתונים בני שבוע על הספה . הרגשתי לכוד ‑ פיזית, מנטלית ובכלל . מקץ חודשים של חיים שנראו כך, שמעתי בעצת הרופא ונרשמתי לסדנת נשימה כדי ללמוד טכניקה ששמה סוּדַרשַן קְרִיָיה . בשבע בדיוק נעלה האישה עבותת הגבות את דלת הכניסה, התיישבה באמצע הקבוצה, הכניסה קלטת לטייפ חבוט ולחצה נגן . היא אמרה לנו לעצום את עינינו . מתוך הרעש הלבן שטף מהרמקולים קולו של גבר בעל מבטא הודי . הוא היה חורקני, קליל ומלודי מכדי להישמע טבעי, כאילו שלפו אותו מסרט מצויר . הקול הנחה אותנו לשאוף לאט אוויר מהאף, ואחר כך לנשוף אותו לאט . להתמקד בנשימה . חזרנו על התהליך הזה דקות אחדות . הושטתי יד לערמת שמיכות ועטפתי את רגלי לחמם את הכפות הנתונות בגרביים בלבד תחת החלון הפרוץ לרוח . המשכתי לנשום אבל שום דבר לא קרה . שום שלווה לא ירדה עלי ; שום מתח לא השתחרר משרירי התפוסים . כלום . עברו עשר, אולי 20 דקות . התחלתי להתעצבן ואולי גם לכעוס על כך שבחרתי להעביר את הערב בשאיפת אוויר מאובק בקומת הקרקע של בניין ויקטוריאני ישן . פקחתי עיניים והסתכלתי סביבי . על פני כולם נחה אותה הבעה נוגה ומשועממת . עיני ‑ אסיר נ...  To the book