אפרוק את המזוודה, לא אבדוק דואר ולא אקרא הודעות דואר אלקטרוני, אלא אקדיש את היום הראשון אך ורק לחידוש הקשר עם ג'קסון . חזרתי הביתה לשבת קיצית מושלמת . למראה אור השמש שנשפך מבעד לחלון, ג'קסון ואני החלטנו לבלות את היום יחד על החוף . התחלתי לארגן את ציוד החוף שלנו ולהכין ארוחת פיקניק עם כל המאכלים האהובים עליו . בזמן שהעמסתי את המכונית נופפתי לשכנים : "הלו ! אני בבית ! " ( ואם להודות על האמת, רציתי גם להעביר את המסר הסמוי : "תראו איזו אמא טובה אני ! " ) לבסוף סיימתי להכין הכול . מגבות חוף, יש . מטקות וכדורגל, יש . קרם הגנה, יש . פיקניק מושלם, יש . אמא מושלמת, יש . קראתי לג'קסון, שישב במרפסת הקדמית שלנו : "בוא חמוד, הגיע הזמן לנסוע לים . " הוא לא הגיב . קראתי לו שוב, בקול רם קצת יותר, והבחנתי בשמץ של קוצר רוח בקולי . הוא אפילו לא הרים את עיניו . הרגשתי גל של חוסר סבלנות גואה בגופי . על מה ההרגשה הזאת ? שאלתי את עצמי . במהלך ההפוגה הרגעית הזאת הבנתי שאי ‑ שם בתודעתי היתה טמונה אג'נדה : אנחנו חייבים להגיע לחוף לפני שעת ארוחת הצהריים, כדי שתהיה לנו שמש מושלמת לפיקניק המושלם ביום המושלם שלנו ‑...
To the book