עמרי ניצן, תמונה רביעית ואחרונה: קדיש

326 כניסת אמנים נעם סמל נאוה נפטרה בדצמבר . עמרי בא להלוויה וגם לניחום האבלים . לא סגרתי בפניו את הדלת . התחבקנו, בכינו יחד . עשרות שנים משותפות לימדו אותי לקבל אותו כפי שהוא, ואותו לקבל אותי כפי שאני . עמרי נשאר בקאמרי עד ליום הולדתו ה- 70 , אז יצא לגמלאות . רצה הגורל ובאותה שנה קיבלתי על עצמי את משרת המנכ"ל של המוסד שעמרי ערק אליו מהמפעל שבנינו יחד בחיפה . כשנכנסתי אל הבימה, היה לי ברור שגם הפעם אני רוצה את עמרי איתי . לא הייתי צריך להתאזר בסבלנות . יום אחרי שהכריזו כלי התקשורת על המינוי שלי, עמרי צלצל . הטלפונים נעשו תכופים, במקצבים קבועים . שוב שוחחנו לפחות אחת לשבוע כאילו לא עמדה בינינו תהום פעורה של נתק בן שלוש שנים וחצי . שבועות ספורים לאחר שנכנסתי לתפקידי הזמנתי אותו לפגישה . ידעתי שהוא חולה, אך לא ידעתי עד כמה . בשיחה פנים אל פנים גילה את לבו, "עברתי מסדרון אחרי מסדרון, ישבתי בחדרי המתנה של מנהלי תיאטרון, של מנהלים אמנותיים ושל תתי-מנהלים . " אף אחד, אמר, לא נתן לו עבודה . המחלה הקשה ריפתה גם את ידיהם של המנוסים והחזקים במנהלי התיאטראות . שמעתי בדבריו את הבריטון של יוסי בנאי, ...  To the book