הפואנטה של אלי ויזל

200 כניסת אמנים נעם סמל מוקדם זה עשינו שתי טעויות קריטיות . ראשית, לא גייסנו שום שחקן או שחקנית בעלי שיעור קומה, שמות שימשכו את הצופים אל האולמות . לא היה לנו סוכן כפול הבקי בגינוני המקום, שמכיר את הדקויות הפוליטיות והחברתיות, את הדינמיקה והניואנסים של התיאטראות בניו יורק . בהיעדר "מתרגם" תרבותי שכזה קרה, למשל, שגדליה ליהק שחקנים אירים . לא הוא ולא אני ידענו שכאשר אתה מלהק באמריקה שחקן בעל מבטא אירי כבד אתה מסמן את הדמות שהוא מגלם במחזה כ"זר", "האחר" ה"לא מכאן" . עבור האמריקאים אירלנד היא הכנסייה, היא הצבע הירוק ; היא ודאי לא יהודים וְודאי לא הצהוב של הטלאי . טעות נוספת היתה הבחירה שלנו להתחיל בטוֹפ : לא הרצה בפרינג', לא כמה הצגות בבמות אוף ברודוויי או בפריפריה של לואיוויל, קנטקי, או בהיכלות אזוריים במיאמי או באולמות באוניברסיטאות, אלא להתחיל כבר בערב הראשון, למהדרין, בברודוויי . אך החמורה בטעויות שלנו היתה מתחום אחר לחלוטין . לא פנינו לאלי ויזל, הסופר שורד השואה, זוכה פרס נובל לשלום ובעל התואר החשוב ביותר שלו : תושב ניו יורק . כשגדליה ואני ניסינו להיכנס ללבה של העיר הכי יהודית בעולם ע...  To the book