סוף משחק

מערכה שנייה התיאטרון העירוני חיפה 183 הראשית של הבימה, האכסניה של האירוע התיאטרוני הגדול הזה, התקבצו עשרות מפגינים שאחזו בשלטים עם הכיתוב SS — סובול וסמל . לאולם רובינא נזרקו פצצות סירחון . התקשורת הסתערה, ואני חזרתי ואמרתי מול המצלמות והמיקרופונים כי התיאטרון לא ייכנע ללחצים וההצגה, שנוגעת בנימי נפשה של החברה הישראלית, "חייבת להימשך . " הודות ליצחק ארצי, אבא של נאוה, שעמד אז בראש האגודה למען השוטר, המשטרה התגייסה לעזרנו ופיזרה את המפגינים האלימים . ההצגה התחילה באיחור משמעותי, אבל נמשכה עד סופה . כבר בדרכנו חזרה לחיפה, באוטובוס השכור, החלו לטפטף הגינויים ברדיו . למחרת נוספו הביקורות בעיתונים . שום איש תקשורת לא התייצב לצדנו . אף מבקר ואף מבקרת לא התייחסו להיבטים האמנותיים . כולם ללא יוצא מהכלל הביעו שאט נפש וזעזוע : איך זה שתיאטרון ציבורי מעז להעלות על הבמה דברים כה חריפים, ועוד בשנת ה- 40 למדינה ? ! באותו בוקר הודיעו גדליה וסובול על התפטרותם . שוב נשארתי לבדי, האחרון במפעל התרבותי שנולד כשותפות . החלטתי שבָּשלה העת לירידתי שלי מעל הבמה החיפאית . קלסר הפלא כבר הייתי נתון במשא מתן אחד ...  To the book