330 | הרגלים קטנטנים דני קם ופתח את המזוודות . אני צלצלתי לקבלה כדי לשאול כמה מהר אפשר להגיע לנמל התעופה סכיפהול . היה קצת אחרי חצות . ארזנו בחופזה וכעבור כמה דקות לקחנו מונית לנמל התעופה ותפסנו את הטיסה הבאה ללאס וגאס . לינדה היא אחותי הגדולה, ואחד מהזיכרונות המוקדמים בחיי הוא שהיא עומדת לפני לוח כיתה קטנטן בסלון שלנו, כשהייתי אולי בן שלוש . ישבתי בכיסא קטן והיא לימדה אותי שיעור חשוב מאוד : נייר דבק רטוב לא נדבק . היא הדביקה חתיכת נייר דבק על הלוח, ואז היא טבלה חתיכה אחרת במים וניסתה להצמיד גם אותה . הפס החליק על הלוח ולינדה אמרה, "אתה רואה, ב . ג . ! " בין אחותי וביני היה תמיד קשר מיוחד — אולי כי היא הגדולה מבינינו, ואולי כי יש לנו קווי אישיות מתואמים . שנינו אוהבים ללמוד וללמד, ואנחנו תמיד מוצאים דרך לוודא שהעבודה שאנחנו עושים תעזור לאנשים . כפי שכנראה הבנתם כבר מהסיפורים שהבאתי, לינדה היא אשת טיפול בלבה — היא אמא לשמונה, והיא גם סבלה יותר טרגדיות מכל אדם אחר שאני מכיר . כשדני ואני הגענו ללאס וגאס אחרי ששמענו את החדשות על גארט, נסענו ישר לביתה של לינדה . היינו שם בזמן שאחותי ומשפחתה...
To the book