|
|
הספירה לאחור 1945 | 185 נפץ מיוחד לנשק הגרעיני, אמר שהפצצה החדשה אינה גרועה יותר מפצצות התבערה שהוטלו על ערי יפן . אחרים טענו שזה שקלול-תמורות : אוכלוסייה יפנית תמות כדי שאוכלוסייה אחרת, של חיילי בעלות הברית, לא תצטרך למות . הפיזיקאי רוברט וילסון התייסר במיוחד . "מה שעשינו זה דבר נורא," הוא אמר לאחד מעמיתיו . אחרים הרגישו אשמה על כך שחיכו זמן רב כל כך עד שנקטו עמדה מוסרית — הם היו צריכים להביע את דעתם לצד סילארד ופרנק . והיו מי שסברו שעדיין יש זמן לשכנע את ראשי הצבא לא להשתמש בפצצת האטום בלי להזהיר תחילה את היפנים . אופנהיימר נאבק במחלת הדיכאון רוב חייו, והוא חש שהאפלה המוכרת סוגרת עליו . בחדרי ישיבות עם אנשי צבא שדנו בפרטים על ערי מטרה יפניות, אופנהיימר דמיין מה יקרה על הקרקע מתחת לפיצוץ, איך החורבן יתפרש על פני רחובות ושכונות שלמות בעיר . המזכירה שלו, אן וילסון ( Anne Wilson ) , הבחינה בשינוי . הוא הלך מביתו לאזור הטכני, כשהוא ממלמל, "האנשים הקטנים המסכנים האלה . . . האנשים הקטנים המסכנים האלה . . . " היא ידעה למה הוא מתכוון . אבל אופנהיימר הצליח איכשהו למדר את לבטיו . הוא המשיך לעבו...
To the book |
|
|