חיי יום־יום בתל חי

50 | פרק שני ערוך לסעודה, ואין איש . הסקנו שבוודאי הבדואים הפתיעו אותם, והם עזבו באמצע האוכל ועברו למטולה . התחלנו לאסוף את הכלים, והנה אנחנו רואים שחמישה-עשר בדואים הולכים בשורה צבאית, עורפית, ורוביהם בידיהם . אמרתי לחברים : דופנות הצריף לא מגנות מכדורים . הם יירו ויהרגו אותנו, נצא . יצאנו . הבדואים התקרבו והראו לנו להרים את הידיים . הרמנו את הידיים, ותכף המנהיג שלהם רץ לבלחובסקי והפשיט אותו . אותו הדבר קרה לחקלאי . באו אלי, ראו שלא כדאי להם ולקחו ממני רק חגורה, כך שנשארתי עם שני חברים עירומים . הבדואים הסתלקו . נשאר רק מבוגר עם רובה וצעיר בלי רובה . היתה לו "שברייה" . המבוגר לקח מעיל, השליך אותו על הגג ואיים עלי ברובה שאטפס להוריד . סירבתי ונכנסתי לתוך הצריף . הוא עזב אותי והתחיל לאיים על בלחובסקי . אלי ניגש הצעיר עם השברייה ואיים לדקור בגרוני . זה היה בדואי פראי ממדבר סוריה . ראיתי לידי את מלאך המוות בצורת בדואי וחרבו השלופה . ראשית שותק המוח, החושים השכליים מתו, לא הרגשתי אפילו פחד . אחר כך מתה הראייה, בעקבותיה השמיעה ואחר כך כל הגוף . הייתי כמעט מת, אך כהרף עין הופיעו חושים מופלאי...  To the book