מכתב מן האני הלירי

ש י ח ה | 271 המקבל והצד הנותן . הוא הדין גם בהֶגד "וּבְהֵאָלֵם קוֹלָהּ— / גַּם עוֹנָתִי", שלא רק מכיל את כפל-המשמעות הקודם, אלא אף מוסיף עליה הֶסתר נוסף ורב-משמעות אחרת : 1 . הדעת נותנת שהקול שב"קוֹלָהּ" הוא קול השירה, אך המשורר אינו מציין זאת במפורש . מבחינה תחבירית "קולה" עשוי להשתייך ל"כסות" שבטור הקודם או ל"עונה" הנזכרת בטור הבא ; אלא שהמטפוריקה המסורבלת שמצריך שיוך כזה, אינה עולה בקנה אחד עם רוח השיר . 2 . "עונה" הובנה כ"בית" ( מְעוֹנה ) על ידי פילולוגים מודרניים, אך מסורתית הובנה "עונתה" כזכותה של האישה ליחסי מין, ולאחר חרם דרבי גרשום גם כזכות 18 לבלעדיות מונוגמית : "ולא יגרע אותה . . . ומשכב עונתה בקחתו אישה אחרת" . גלומה פה אפוא מעין שבועת אמונים לשירה גם ב"היאלם קולה" — ובו בזמן בתוך האלם הזה אנחנו שומעים ב" עוֹנָתָהּ " גם את הפרת האלם, את ה מַענֶה . סגולות אלה הן רק הפתיחה לרשימת זכויותיו של האני הלירי, שהולכת ומתפרטת כאן לעניינים יותר ויותר קונקרטיים . בעיני רוחו, בשירתו, יכול המשורר להפוך בלי פחד לבר-מינן, ובאותו מהלך עצמו להוליך שולל את הזמן האץ ו"לצפצף" על המוות ממרחק בט...  To the book