השירה ושברה

202 | ש י ח ה ככלל השירה אינה פחות 'טבעית' מן הדיבור היומיומי כפי שהריקוד אינו פחות טבעי מן ההליכה . העובדה שההליכה תדירה יותר עדיין אינה מובילה לאותו הֶקש אבסורדי שהריקוד הטוב צריך להידמות ככל הניתן להליכה רגילה . אדרבא, תדירות ההליכה היא המייחדת את הריקוד . בשירה, החוויה האותנטית, לעיתים אף אותה חוויה פשוטה ויומיומית, נעשית "גדולה מן החיים" בדיוק במובן זה שביטויה אינו בא עוד מתפיסה טריוויאלית של החוויה בקטנותה האפרורית והמזולזלת ; אלא אותה חוויה מתרחבת ונפקחת, לעיתים אף בעל כורחו של הכותב, אל מעבר לגבולותיו האגוצנטריים הצרים והופכת לביטוי שהוא כלל-אנושי ועכשווי תמיד . אבל השירה המודרנית והאמנות המודרנית בכלל כבר דיברו את דברן, ואפשרי לנו לדון בהן לא רק כיצירתו האישית של יוצר, אלא גם כהתרחשות תרבותית מתמשכת . תפקיד תרבותי חשוב של האמנות הוא בהיותה כלי הביטוי של הדור להבעת כיווניו האידיאיים, הרגשיים והאסתטיים בסינתזה אחת . כשהכיוון הכללי משתנה במידה זו או אחרת, לא יאחר להיווצר זרם אמנותי חדש, ולבטא את השינוי . לרוב, בראשיתו של תהליך כזה יש מין חוסר סיפוק מעורפל ביחס לכיוונים, לאמצעים ו...  To the book