הַיְנוּוֶלֶה

162 | ש י ח ה ידי שריפה, מבול, רעש, או התאבנות, ומופיעה כקורבן, או גם כקורבן מרצון . מבתריה עולים מיני החיות והצמחים, או גם עמים וגזעים . כך לדוגמה היה נהוג זבח וביתור של נערות בפולחן החקלאי האצטקי : עם לבלוב התירס היו מקריבים נשים משלוש קבוצות גיל לאם-התירס, צ'יקוֹמיקוֹאַטְל . את היבול הבשל חגגו בהקרבת ילדה לשילוֹנֶן, אלת התירס הצעיר . אכילתו של היבול החדש הותרה לאחר זבח נוסף של נערה צבועה בצבעי האדום והצהוב של התירס . לבסוף, חודשיים לאחר מכן, בתום הקציר, אישה שייצגה את האלה האם טוֹסִי ( Toci ) נזבחה בעריפה . בטקס הקציר כוהן אחד היה לובש את עור הקורבן, וכוהן אחר היה עוטה מסכה שהוכנה מירך הקורבן, ומשחק אישה יולדת . זבחים אלה היוו חזרה על סיפור הבריאה, שבו מותה האַלים של האדמה יצר חיים חדשים, ובדרך כלל כמו גם בטקס זה — את צמחי המאכל ; הקורבן המבותר זוהה עם האלוהות שבמותה נולד הדגן . מיתוס ממערב סֶראם שבאינדונזיה מספר על בריאה באמצעות הקרבתה של הַיְנוּוֶלֶה ( = 'העלמה', Hainuwele ) ומעדויות מחגיגת ה'מארוֹ' במקום עולה שאכן הוקרב קורבן כזה : "בטקס מחול שנמשך תשעה לילות סגרו עליה המחוללים ב...  To the book