הבה נשתה

106 | ש י ח ה הֵן כַּמָּה מַנְגִּינוֹת מַרְנִינוֹת לֵב אָדָם יָדַעְתָּ . . . שִׁירָה נָא אַחַת מֵהֶן, וּמַחְשִׁים לְךָ יַאֲזִינוּ בְּשֶׁבְתָּם עַל כּוֹס יַיִן . במשך המאות מסורת זו נעשתה מורכבת יותר, ובחוגים אינטלקטואליים שימש המשתה גם לדיון והחלפת דעות, לחיזור ולחינוך . על כך מעידים לא רק חיבורי ה"סימפוזיון" של אפלטון וכּסנוֹפון, ששרדו בידינו, אלא גם שירי המשתה עצמם . שיריו של תיאוֹגְנִיס לאהובו קירְנוס ואיתם שירים רבים אחרים נאספו בקורפוס עצום של שירים ארוטיים ודידקטיים, שתכליתם היא הכנסת הצעירים למעגל התרבות והחברה . לאחר שסעדו, היו המוזמנים, עוטי זרים, שוכבים על צִדם בהסבה בחברת נערים, קורטיזנות ומנגנות, משוחחים ושותים על פי הסדר שקבע שר הטקס, ולוגמים 3 מגביעיהם יין מהול במים על מנת שלא ישלוט בהם שיכרון שלא בעתו : בּוֹא כְּבָר נַעַר, תֵּן לָנוּ כּוֹס לִשְׁתּוֹת עַד תֹּם מִמֶּנָּה, עֶשֶׂר מַצָּקוֹת שֶׁל מַיִם מְזֹג נָא עִם חָמֵשׁ שֶׁל יַיִן, לְמַעַן שׁוּב אוּכַל בְּלִי בֹּשֶת לָצֵאת בַּהִלּוּלָה הַבָּקְכִית . כל משתה נפתח בנסך לדיוניסוס, פטרון היין והאקסטזה, ועמו על פי רוב גם לאלים ...  To the book