משתה התשוקה של היפים והטובים

ש י ח ה | 71 ראשון הדוברים, פַיידְרוֹס, מתחיל את הדיון באתוס של היחיד והחברה . הוא מציג תפיסה הֶרואית של היחיד, המונע על ידי בושה ושאיפה לכבוד, שהפעולה ולא המחשבה היא ביטויו העליון ; אהבה בין זוגות לוחמים היא ערובה להצטיינות, לנאמנות ולהקרבה, ובלעדיה אין לחברה קיום . פַּאוּסַנְיַאס אחריו, מדבר בשם קוד מוסרי אליטיסטי, ומבחין בין אהבה יאה ושאינה יאה ; בין אהבה "שמימית" רוחנית, לבין "המונית" וגופנית . על פי קנה מידה אתי זה, האהבה, שאינה סובלת את הזנייתה למען מטרות אחרות, מגלה את טיבם וערכם של האוהב והאהוב . לפיכך, ארוס כקנה מידה איננו מצוי עוד ברשות היחיד, אלא הופך לכלי חברתי היררכי המפריד בין "המעולים" לבין מי שאינם כאלה . אֲריקְסימָכוֹס בתורו פונה שוב לכיוון אחר, ומעלה את ארוס מעבר לתחום האנושי : לדידו ארוס הוא כוח קוסמי הנוכח בטבע כולו . בכך הוא מפקיע אותו מרשות החברה לרשות המדע — מן החוק האישי והחברתי לחוק הטבע . הגישה האבסולוטיסטית שהוא מייצג אינה מסתפקת בביסוס אתי אלא גם זוכה כך בגוון אובייקטיבי מדעי . אולם הדובר הבא, אריסטופנס, מחזיר שוב את ארוס לתחום האנושי, ומדבר עליו ככוח המניע ...  To the book