האדם האשם

ש י ח ה | 35 בלבד שהדיבור הארוטי היה משוחרר מאילוצים דתיים, אלא האמנות כשלעצמה הייתה חלק מתפיסה כללית יותר, מן ההכרה בארוֹס כתשתית העוצמה האישית והחברתית . נקודת השיא של תובנה זו מגולמת בַּמשתה של אפלטון — דיאלוג שכל כולו דיון 7 במהלכו, אפלטון מעמת את פָּאוּסַנְיַאס, כדובר פוליטי המייצג את בהיבטיו של ארוֹס . נקודת המבט הקבוצתית של החברה ככלל, עם אריסטוֹפָנֶס, שגישתו מעוגנת בחירותו של היחיד . אריסטופנס מצדיק אפריורי את חופש הבחירה האישי באמצעות המיתוס שנזכר למעלה, וכורך אותו באותה גזירה קדומה שטבעה נטיות מיניות שונות ויצרה רבגוניות סוציו-ארוטית . המשמעות המדגישה את קדימוּת היחיד ברורה דיה גם ב"דרך הידע" שמציג סוקרטס בדיאלוג זה : התשוקה ( אֶרוֹס ) היא הכוח המניע האחד, ממין ועד טרנספורמציה הַכּרתית . החיבור כולו מושרש בתובנה זו ; הדיבור על הארוטי מובא בו באמצעות רב-שיח של כמה נקודות מבט, ומוצג על מגוון השלכותיו הפילוסופיות, הדתיות, הפוליטיות והאמנותיות . בכל אלה אין לומר שבערי המדינה היווניות לא נעשה כל מִשטוּר של הדינמיקה הארוטית ; אדרבא, הדיון הארוטי-פוליטי המפותח הוא תגובה למשטוּר כזה,...  To the book