חזרה לגן־שמואל

92 | רן כהן אף כי נזכרתי ב"אליאנס" במידה של הנאה, לא חשתי כל געגוע לימים ההם . צלאל הפסיק את השיעור כשנכנסתי לכיתה וקיבל את פניי בחיוך . הוא הוביל אותי למקומי כשידו מונחת על שכמי והושיב אותי בטור האחרון . בפנותו אל הילדים אמר שאני הוא התלמיד החדש שעליו הקדים לספר להם, וכי אני מצטרף לקבוצה . מכאן ואילך נמשך השיעור ללא הפרעות . יותר משהקשבתי לשיעור בחנתי במבטיי את הילדים שנראו לי חפים מכל דאגה, בטוחים בעצמם וחשים בביתם . הפסקת עשר הוכרזה כששרה, מטפלת הקבוצה, הביאה פרי ושתייה לכל התלמידים . בעודי מתרכז באוכל ניגש אליי אחד התלמידים כשפמליה קטנה מאחוריו . "בוא מכות," הוא אמר לי . הפסקתי לאכול, משתאה על קבלת הפנים . "למה מכות ? " שאלתי . "כי אני הכי חזק בקבוצה ואני רוצה להוכיח לך את זה . " "אפרים שטוייר הוא הכי חזק בקבוצה," אישר מישהו מהמלווים . "יופי," אמרתי, "אתה הכי חזק ואני מאמין לך . אני לא רוצה ללכת מכות . " אפרים הביט בחבריו בהבעת ניצחון ועזב אותי לנפשי . מאז לא היו לי אִתו כל התנגשויות . הוא באמת נראה חזק וכיבדתי אותו על כך ללא שום קנאה . בהפסקת עשר של היום השני פנה אליי תלמיד אחר . ...  To the book