אהוואז

סעיד | 35 בנו מעזרת הנשים כשהיא לבושה בשמלה נפוחה וחגיגית . היא, שילדה אותנו, גידלה אותנו ודאגה לנו ביום-יום, נאלצה לשבת בחלל מוסתר מאִתנו, אבל מעולם לא הביעה תרעומת על כך . משעלו ארצה גרו הוריי ברחוב שבקצהו היה בית הכנסת היחיד בשכונה . אבי היה הכוהן היחיד בבית הכנסת, והוא הקפיד להתפלל בו בקביעות שמא בגללו לא תהיה התפילה שלֵמה . לאחר מותו אימא דחקה בנו לבוא לבית הכנסת לומר עליו "קדיש", ומִדֵי פעם הייתה מזכירה לנו בעקיצה שמלבדנו אין מי שיברך את קהל המתפללים בברכת הכוהנים . כשאיתן ואני עמדנו על הבמה בראשים מכוסים בטלית, חוזרים מילה במילה על הברכה ששליח הציבור שׂם בפינו, היה איתן לוחש לי : "אגיד אותך לשולמית אלוני . " והיה עליי להתאפק לא לפרוץ בצחוק ולשמור על הארשת הרצינית שאפיינה את אבא כשבירך את הקהל . לימים, התנהל מאבק ציבורי על רפורמה בחינוך, והתבקשתי לצאת מהכנסת אל קהל מורים שהפגין מול המשכן . לאחר שדיברתי אליהם ניגשה אליי מורה קטנת קומה ושאלה אם זה נכון שכשברחתי כילד מעיראק שהיתי בעיר אהוואז . התפלאתי על השאלה שלא היה לה כל קשר לאירוע אבל מובן שאישרתי זאת . המורה סיפרה לי שאביה, עזיז...  To the book