בצרה

22 | רן כהן את פני השבת בלבוש חגיגי, רחוצים ומסורקים . ממקומי בחדרי ראיתי את השולחן הערוך שעליו נפרשה מפה בוהקת בלובנה, ובמרכזה הונחו חלות שבת מכוסות במפית מעוטרת ברקמה וזוג פמוטים שבהם דלקו נרות . בפינה אחרת של השולחן הונחו מאכלי השבת וגם עליהם מפה רקומה . חלל החדר הגדול נמלא ניחוחות מוכּרים מהולים בריח ניקיון . הצבע הלבן שלט בכול . כשנקראתי להצטרף אל בני המשפחה ולהסב אל השולחן הייתי עדיין במיטה והמראה שראיתי המם אותי, שהרי הוא היה העתק מופלא של בית הוריי : אבא, אימא וילדים עומדים בחגיגיות סביב שולחן השבת . אלא שהמשפחה שלי התפזרה לארבע כנפות תבל — אח אחד בכלא, אחר במקום מסתורי בשם מדינת ישראל, ומי שנותר, הוריי ואחיותיי, כל-כך רחוקים ובלתי מושגים במקום שמשמעותו סכנה . זיכרונות בית הוריי הציפו אותי . המראות החגיגיים המוכּרים הבליטו בי ביתר שאת את תחושת הבדידות, והניתוק מהבית היה לכאב פיזי, שהבקיע את חומת האיפוק שלי . געגועים עזים תקפו אותי . ניסיתי לחנוק את הדמעות ואת הבכי כדי לכבד את המארחים הטובים שלי, אבל לא יכולתי להתגבר ולא עלה בידי לבלום את הבכי שפרץ בעוז וקרע לי את בית החזה . המב...  To the book