164 הם שואלים אותי בכל יום מה אני זוכר . אומרים שאם אגיד להם, יהיה לי קל יותר . אני לא רוצה, לא יכול לזכור . הפה שלי סתום, השפתיים סגורות והשיניים שוברות בפנים את המילים המפחידות . הלוואי שימותו כל המילים והתמונות האלה שמתערבבות לי בנשימה ובדם שלי בלי הפסקה . וגם כל הקולות . ההתפוצצויות של היריות, שבהתחלה לא הבנתי מה זה, ורק אחרי כמה זמן שמעתי את האנשים צועקים : "יורים . לברוח . יורים . " והבנתי וברחתי . וגם היללות של הנשים בחושך . היללות החזקות, הקצרות, הקרובות והיללות החלשות, הארוכות הרחוקות, כאילו מרביצים להן או עושים להן משהו אחר, נורא . וחשבתי שאולי גם אימא שלי שם בתוך הדבר האיום הזה, אבל ידעתי שלא, כי היא נשארה עם האחים שלי שם, בצד השני של הים, וזה רק אני לבדי פה . וגם העטיפה של החושך שסגרה את הכול, שאפשר היה כאילו לגעת בה, אבל לא לקרוע אותה, והפחד שהרגיש לי כמו קרח בדם . אני לא רוצה לזכור את כל זה . רק למחוק, לדחוף לתוך הבטן, לבעוט, לפרק, לא לחשוב על זה אף פעם . לא לראות את זה, לא לשמוע, לא להריח . די . כלום . שייעלם . שיהיה אין . לא להרגיש שום דבר, שום פחד, שום בכי בגרון, שום ק...
To the book