162 במיוחד לאור העובדה שרבות מהן מספרות איך במשך שנים שתקו . אחת התמות המרכזיות שעולות בראיונות אלה היא הפער בין חוויית הגדילה בחינוך המשותף לחוויה של גידול ילדים בחינוך המשותף . מאלו שגדלו בעצמן בחינוך המשותף, רוב הנשים מכל הגילים תיארו חוויה חיובית מאוד שחוו בבית הילדים . להוציא שני סיפורים ( של שושה ושל ברכה ) , האימהות שגדלו בקיבוצים מתארות את עצמן כילדות שמחות שגדלו בחופש והיו מוקפות אהבה וביטחון . גם ילדיהן של המרואיינות, ברובם, "לא התלוננו" על חוויותיהם בחינוך המשותף . האימהות, לעומת זאת, מספרות סיפור אחר . גם כאן הסיפור אינו אחיד, והאימהות נבדלות מאוד זו מזו בתחושותיהן בזמנו כלפי החינוך המשותף ובתחושתן כיום כלפי הזהות האימהית שלהן . לדוגמה, חלק מהאימהות מתארות את הבאת התינוק הרך לבית התינוקות כחוויה מצילה ותומכת . הן היו עייפות, חסרות ניסיון, והנה יש סמכות טיפולית מקצועית ומהימנה שלוקחת אחריות . נשים אלה מתארות חוויה של ביטחון ושל תמיכה, הן מצד המטפלות והן מצד אימהות אחרות . נשים אחרות, לעומתן, לא אהבו את השיטה מהרגע הראשון . הן הרגישו שלוקחים מהן את הילד, שלא נותנים להן לגשת א...
To the book