הכפיל

274 אני זוכר את הרגע שבו נקטעו כל היסוסיי . נעמדתי מול תצלום שבו צולמה משפחה יהודית בעת העברתה מקרון רכבת אחד לקרון אחר, באיזה תחנת רכבת קטנה, ששמה אפילו לא נראה בתצלום . פניהם הנפחדים של המצולמים פנו כמו מהופנטים אל החייל הגרמני שהניף עליהם את הרובה . ורק ילד אחד, בן גילי ודומה לי מאוד, ניסה לחמוק מהתמונה . הוא הפנה פניו בחצי פנייה אל המצלמה . וכך הונצח מבטו המתבונן-תמיד אל הצופה . אני זוכר את ההורים המבולבלים שלו, האחים הקטנים שלו, הכושלים אחריהם וממהרים לחצות את המסילה . ורק הוא, בהגנבת פניו החוצה, הוציא את עצמו לשנייה קצרה מגורל משפחתו שכבר נחרץ . ניצבתי לפני התמונה ולא יכולתי להתיק מבטי מעיניו של הילד . מה שמך ? רציתי לצעוק אליו, למה אתה מחכה ? אבל באולם 'הפועל' של גבעת חיים, בסוף שנות הארבעים, הייתה דומייה שלילדים כמוני לא הותר להפר אותה . הוא היה בדיוק בן-גילי, ודומה לי להפליא . אילו רק הייתי מחליף את מכנסיי הקצרים ואת סנדליי המבוצבצים במלבושים הכבדים שלו . אל הילד הזה נקשרתי מאז ובלִבי כיניתי אותו 'הכפיל' . רק מקרה הוא שלא אני הצטלמתי שם, אתו או מאחוריו . רק מקרה הוא שהוריי הקד...  To the book