אוקיינוס של 'מישויות פעמוניות'

120 בצורה, בפריחה, בתפוצה, שימשו לי מפלט ומרגוע מהמתח של הלחימה שעוד נמשכה מסביב . האורנים כהי הכיפות לא היו האורנים שלנו . אבן החול האדומה שנחשפה כמו צלקות של פצעים, לא הייתה כמו בארץ . המוכּר ולא מוכּר בו בזמן, היה בו משהו מושך, מפתה ומסקרן . וכך, בצהרי אחד הימים האחרונים לקרבות פגשתי על אם הדרך בהרים, בין דיר-אל-קמר לבית-א-דין, את ידידי הוותיק 121 יוסי מקיבוץ בעמק . נפגשנו במקרה, שיירתו חנתה בצד הכביש הצר ואנחנו ממש נתקלנו זה בזה . הוא היה מאוד מתוח ומודאג . בנו שירת ביחידת צנחנים במבואות בֵּיירוּת, וזה כמה ימים שלא שמע ממנו . יוסי היה חובב מושבע של הפאונה ועוד יותר של הפלורה . משכתי אותו אחריי לאיזו פינת סלע אקראית שבצד הדרך ובעודנו מתעכבים שם צעק אליי נרגש כולו – אוקיינוס של מִישׁוֹיָה פעמונית ! חמישים שנה תחלופנה, אבל אני לא אשכח איך ברגע שעמדנו להשתין, כמו חיילים מנוסים, הוא פרץ בזעקה . תראה-תראה, הרגע המרגש הזה : קיץ 1982 , תום הקרבות בלבנון, שני ידידים בני ארבעים וחמש, חיילי מילואים שעבר-זמנם, האחד מבקש בדאגה אחר בנו והשני משתדל לחמוק ממראות המלחמה הקשים – עומדים שטופים באקסטז...  To the book