בֶּנִי מַהרְשַׁק והגוּריאַנוֹב

110 הלילה, של פוֹליטרוּק הפלמ"ח, שניסה לעצב תחליף פאתטי, מגוחך ומיושן, של פוליטרוק בגדוד המילואים . החיילים הצעירים לא שמעו עליו מעודם והוותיקים סבלו מהתנהלותו לא מעט . אבל יחס הכבוד הבסיסי, אליו ואל סיפורו, נשאר בגדוד שנים רבות . בקיץ 1967 נוכחנו שחרף גילו, כוחו הציבורי עדיין סוחף ועדיין אתו . הגדוד חנה בשכֶם, שנכבשה מידי הלגיון הירדני זה עתה, ושיירות של אוטובוסים, מלאים במגורשי קלקיליה, חצו את העיר ממערב למזרח, לגירוש אל מעבר לירדן . בני הזדעזע למראה שיירות הפליטים . זה לא יכול להיות אמר, אני מוכרח לספר ליגאל ! המג"ד העמיד לרשותו רכב, והוא מיהר לתל אביב, להיפגש עם יגאל אלון, עם רבין, והשד יודע עם מי עוד . אבל הוא זכה, ושיירות האוטובוסים עם הפליטים הפכו את פניהן וחצו שוב את שכם, אך הפעם ממזרח למערב, אל המקומות שמהם גורשו . בערב חזר בני למפקדת הגדוד בשכם . שלא כמו הכתוב ב'ילקוט הכזבים', לא שכח הפעם לפקוד את אשתו היולדת בבית היולדות . הוא נסע לצעוק קצת על הַז'וּליקים, שם במטֶה, כמו שאמר, ולהזכירם, שבנוסף לניצחון במלחמה יש גם מוסר . אני זוכר אותו למחרת הכיבוש-מחדש של משטרת ג'נין . הוא יש...  To the book