הדובדבן של דודתי

77 ראתה וחמדה בגינתם . קיבלנו ממנה את שתיל הדובדבן הרך, שהיה כרוך בשקית של פלסטיק . המעסיק הרשע שלה, במשתלת הגן הבוטני, פנסיונר אף הוא, מאחת המשתלות היותר מפורסמות בתנועה הקיבוצית, נזף בה, לעינינו, שתחזיר את העציץ, אם היא בכלל מוכרחה לתת לנו מתנת-שתיל . ודודתי שוש, בעלת הזכויות הרבות שיִלאה עֵטי מלתארן, נכנעה לו בענוותה, סילקה את העציץ, ונתנה לנו את השתיל באריזה חסכונית, כביכול, אבל מאוד לא מכובדת . זרקתי את השקית מתחת למושבי באוטובוס ושכחתי ממנה ומן השתיל הרך שבתוכה . אבל כשהגענו הביתה, והנהג סרק את המושבים, שמעתי לפתע שהוא קורא ומחפש מי השאיר שתיל קטן מתחת למושבי האוטובוס . כמו שהגענו לחדרנו ולגינתנו, התנפלתי על אותו קלשון חפירה כבד וחלוד, שבו הייתי מכבד את דודתי בצמחי המקום בטרם נסיעתה . חפרתי בקדמת הפרגולה בור קטן, ואף על פי שהייתה זו כבר ראשית הקיץ, אמרתי לעצמי שאם לא יועיל לא יזיק . ממילא לא האמנתי שדובדבן מפונק יוכל להיקלט באדמת החמרה הדלה של עמק חפר . אבל זכותה של הדודה שוש ישראלי עמדה לשתיל הרך והוא נקלט ! חרף נזיפותיו של הקמצן הרשע מהמשתלה, וחרף הדרך הבזויה שבה השלכתי אותו מת...  To the book