ביער חולדה הנשכח

69 גזירת גורלות . ואני נזכר בלילות ההכרעה המאיימים הללו, בילדותי, בחדר האוכל שלנו . איך היינו מתגנבים אל החלונות המוארכים, ילדים סקרנים שסודות המבוגרים מוציאים את נשמתם . היינו עוצרים את נשימתנו, ואגרופינו היו נכרכים בכוח סביב בליטות החלונות . שלא ניפול חס וחלילה, שלא נשמיע קול, שלא ייצא אלינו המזכיר הזועם ויגרש אותנו ממחסה השיחים בבושת פנים . ואיזה מתח נוראי שורר שם בפנים : בין אם היה זה אפרים העומד חיוור ומזיע מול חבריו, ובין אם היה זה אביה של אותה נערה שנתפתתה לאיש, וכעת דנים איך ולאן לגרש את האיש . אפשר לחתוך את המתח, אפילו בזרמו דרך החלונות המוארכים, באולרים ובסכיני הקומנדו המוחבאים שלנו . איש מנוסעי המכונית שסביבי אינו יודע ואינו מכיר את העולם הרחוק ההוא . קישורי התוגה הללו שלי, קישורים של איש שראה יותר מדי, אינם מקשרים להם שום דבר . זה רק אני שהייתי מתרגש כל כך מול עמדת הבטון הנטושה שהציצה לפתע, לשנייה קצרה, מתוך היער של חולדה . זה שם, ליד העמדה, שם חלף לו באטיות מתוקה כל כך ליל השמירה הארוך, שלא נורתה בו אפילו ירייה אחת . שם ניצב האני האחר שלי, שנגזר ממש כמו במספריים, מתוך הניי...  To the book