פרק ה: מוסקבה — עם הפנים לפולין

46 חולם ביידיש בכל רגע . אותנו זה הצחיק מאוד . הילדה הקטנה הזאת פגשה אותי אחרי ארבעים שנה, וזכרה היטב את פרטי הסיפור . היא חיה אותו שנים רבות אחרי שקרה . סשה, הנכד של הדוד וירצר הזה, עלה לארץ כעבור שנים . היום הוא אחד הפיזיקאים החשובים באוניברסיטת בן- גוריון בנגב, ועוד אספר על כך בהמשך . הדוד אהב אותי מאוד . אני זוכר שהוא אמר לאבא : "למה לך לחזור לפולין ? הכול הרוס וכאוס מוחלט שורר שם . אם אתה מתעקש לנסוע לפחות תשאיר את שמוליק, יש לו סיכוי להיכנס לכל אוניברסיטה שירצה במוסקבה . הסיכויים שלו להפוך לרופא, לעורך דין או לכל מה שיבחר . לפחות את הבן תשאיר כאן" . גם בת הדודה, שניהלה את החנות הגדולה ביותר במוסקבה, ניסתה לשכנע אותנו להישאר, אך אבא לא השתכנע, וטען כי הוא ואימי לא משאירים מאחור ילדים שניצלו . "תודה, תודה דוד יקר, על כל מה שאתה עושה למעננו, אבל החלטנו שאנחנו כולנו עולים לארץ ישראל, ולכן אנחנו צריכים לעבור דרך פולין" . הדודה הביאה אותי לתיאטרון גוסט , התיאטרון הממלכתי היהודי היידי בניהולו של שלמה מיכואֶלס, הבמאי והשחקן המפורסם, שלימים שילם בחייו כשסטלין, שקיפד את חייהם של עשרות אינט...  To the book