הקשר לקאנט, שופנהאואר, ויטגנשטיין ואוגדן

ה ע צ ב ה מ ע צ ב 174 ה'מסתתרת' מאחורי ריבוי התופעות . כלומר, המצוקה היא הנאומנה קיומי- אומנליואחדותית, אולם מתקיימת טרנספורמציה בין ההיבט הנ להיבט האחדותי תפיסתי, כפי שבא לידי ביטוי בשיום פנימי בשפה פרטית, וייתכן בהמשך גם בשפה כללית . כבר בשפה הכללית יכול להופיע ריבוי בצורה של מילים נרדפות או תיאורים מקבילים, ובהמשך יופיעו המסמנים המוחשיים והקונקרטיים העונים לעקרון הריבוי . כך ת שרשרת מסמנים ומסומנים בדומה להצעתו של לאקאן או כפי שמתקבל ובמיוחד בחלומות באנלוגיית – שניתן לפגוש בקליניקה באופן יישומי כשלעצמו הבבושקה . שופנהאואר, אם כן, סובר, בניגוד לקאנט, שהדבר הוא גם ניתן לתחושה, כלומר סוג של פנומנה ולא רק נאומנה, וגם אין משות, לנאומנה, כפי שחשב קאנט לגבי הדברקשר הכרחי בינה למ . שופנהאואר סבר כי בבסיסן של תחושות מסוימות, ובמיוחד כשלעצמו אלו המתייחסות לעצמי, יש רובד ממשי ונאומנלי . בדומה לשופנהאואר, הינו רק כשלעצמו המודל הטיפולי כאן מסמן עמדה, שלפיה אמנם הדבר ממשי כתפיסתו של קאנט . תפיסה וככזה הוא לא מסמן בהכרח את ה אולם, יחס ההתכוונות כלפי המצוקה כפנומנה אחדותית הוא לא רק נחווה כממשי אלא...  To the book