|
|
מבוא 32 העדפת לשון חז"ל ניכרת במיוחד כשהמילה המקראית דומה למילה הארמית ואף על פי כן המתרגם נמנע ממנה . דוגמות : א . המילה המביעה סתמיות בארמית ( 'כל אחד, מי שיהיה' ) היא איניש, והיא דומה למילה המקראית איש שאף היא משמשת בתפקיד זה . בלשון חז"ל המילה לצורך זה היא אדם ולכן איניש מתורגמת אדם, כגון "וכל אימתי דעייל איניש לסכה צריך 121 לברוכי — שעה שאדם נכנס לסוכה חייב לברך" ( 341 ) . ב . הרפלקסיביות בארמית מובעת במילה נפשא ובלשון המקרא במילה הדומה נפש . כאן תורגם במילה עצם הנוהגת בלשון חז"ל : "מכלל דאי באיי פטר נפשיה בשבועה — מכלל שאם רוצה פוטר עצמו בשבועה" ( 781 ) . הדבר בולט כשיש ביטוי מקראי העלול להשפיע : במקרא נאמר "בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם" ( ויקרא טז, כט ) , והביטוי הארמי דומה לו, אבל כאן תורגם עצם : "ומחיב איניש לענויי נפשיה בתשעה באב — וחייב אדם לענות עצמו בתשעה 122 באב" ( 225 ) . ג . המילה בישתא מקבילה למילה המקראית רעה שפירושה מעשה רע, כגון "ואתה עֹשה אתי רעה להלחם בי" ( שופטים יא, כז ) . בלשון חז"ל המילה אינה נהוגה ולכן היא מוחלפת בעבירה : "והא חנן בישא דמפרסם הוה, נ...
To the book |
|
|