הסקוריטטה, מתקבלת בזר פרחים . והיא מייצגת מדינה . והיא גאה להיות יהודייה . זה היה רגע של סיפוק אדיר, אך גם של נקמה מתוקה . המכונית הביאה אותנו למלון בוקרשט ששכן מול ארמון המלך . זיהיתי את המקום מיד וידעתי שביתנו לשעבר נמצא לא רחוק משם . העיר כולה היתה אפורה : השמים היו קודרים, השלג שכיסה את המדרכות היה מלוכלך ואפור והבתים נראו מפויחים, הרוסים, עלובים . הכבישים היו שוממים ורק לעתים רחוקות עברה בהם מכונית ישנה מקרטעת . השארתי את המזוודה בחדר המלון ומיהרתי לצאת לכיוון הבית שהיה ביתנו . שני אנשי הסקוריטטה זינקו אחרי . מיד הבנתי : מעתה הם ילוו אותי לכל מקום . אמרתי להם שאני רוצה להגיע לביתי הישן ואין כל צורך שילוו אותי . זה לא עזר . הם השיבו לי שלבטח לא אמצא את הבית, ו"בכל מקרה נלך איתך, כי התפקיד שלנו הוא לשמור על ביטחונך" . למזלי, הרגליים שלי זכרו והובילו אותי בתוך דקות ספורות אל הבית בן שלוש הקומות, שנראה אפור, קטן ומוזנח כל כך לעומת זה שהיה חרות בזיכרוני . ניצבתי מולו ושאלתי את עצמי : האם באמת כאן גדלתי ? האם כל זה אכן חלק מחיי ? ידעתי שכן, אבל בתוכי לא חשתי כל רגש שייכות . הכול היה זר ...
To the book