הקדמה

בזה אחר זה, העיר כולה התמלאה בגושי בטון כעורים . בכל בלוק היו 24 דירות, ובכל דירה התגוררו בממוצע שמונה עד עשרה ילדים . כלומר, בכל יום ירדו מהבלוק כמעט 200 ילדים לשחק בחצר, שלא היתה אלא רחוב . עשרות בתי הקרקע ‑ שריד לחלום הכפרי שנגוז ‑ נותרו על מכונם . גם הם קטנים וצפופים . הורי עלו ארצה ב ‑ ,1963 כשכבר היו הורים לחמישה ילדים . ארבעת האחרים נולדו וגדלו בירוחם, בדירה הקטנה אך בלא תחושת מחסור . שנתיים ראשונות במעברה, ואחר כך בדירה בבלוק 510 . שמונה בנים ובת בסך הכול, ופער של 18 שנים בין אחי הגדול ביותר לביני . איציק, כוכי, ציון, יוסי, יעקב, שלומי, אבי, דוד ואנוכי . כל אחד מתמודד עם האתגר, בדרכו שלו . משפחה גדולה ואתגרים בה לרוב . בזמנו, סירבו הורי לקבל שתי דירות מחוברות בבלוק . אבא חלם לבוא לבית כנסת שהוא עצמו מקים, ועל כן העדיף להמתין עוד 15 שנים בדירה צפופה עם תשעה ילדים . בדירה ההיא, 48 מטרים רבועים גודלה ומטבח קטנטן בתוכה, היו שני חדרי שינה : אחד לאח הגדול ולסבא, שני לאמא ואבא . כל שאר הילדים ישנו יחדיו בסלון ובמרפסת . היינו ילדים ככל הילדים, ואמא נאבקה לשמור עלינו ביחד . "אתם תשבו בי...  To the book