זכורים לי שמות חברים בני גילי, למשל אליהו כהנסקי שהלך איתי לגן מעבר לשדרה שבה היה ביתנו, היה בן כיתתי גם בבית ‑ הספר . אני זוכר גם את מאיה ויינברג ( היום קדישאי ) , שנשאלה פעם מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה . תשובתה היתה "אני אהיה זהבה" . מניה וביה הודעתי, "אני אהיה נֹח" . נח היה נהג המשאית, וזהבה היתה אשתו . . . את בית האבן שבו גרנו בנה אבי במו ידיו בין השנים 30 ‑ 1928 . בית האבן היה דומה לקוביה שהונחה על אדמת החמרה האדומה, בלי מרפסת, ועם שלוש מדרגות גבוהות בכניסה . השירותים היו בחצר . אמבטיה עוד לא היתה בבית ‑ רק מקלחת וברזים . במהלך הבנייה גרנו בצריף שעמד בחצר . בהתחלה היו בבית שני חדרים, ואת החדר היותר גדול, עם יציאה נפרדת, השכירו הורַי לזוג עולים חדשים מלטביה, לתוספת הכנסה . בתקופה זו גרנו הורַי, אחי ואני בחדר אחד . אימי לא הקפידה במיוחד על הסדר והנקיון בבית . לא פעם היתה רצפת הבית מכוסה שכבה דקה של חול יבש . נראה שממנה ירשתי את ה"בלגן" החיצוני המאפיין אותי . תכונה זו כנראה קבעה לימים את מהלך חיי : בגלל הופעתי החיצונית הרשלנית לא התקבלתי לקורס מג"דים בצה"ל ב ‑ ,1949 ובשל כך החלטתי...
To the book