|
|
24 שמואל ארליך אחד, אני סבור שאני יודע את אשר אומר - ולו בקווים כלליים ; ומצד אחר, יש בי פן שמהתל בי, שמטיל ספק בלבי ומביא אותי להודות, ביני לבין עצמי, שבעצם איני יודע כלל ועיקר מה בסופו של דבר יֵצא תחת ידי . יתרה מזאת, אני משתכנע מהר מאוד שטוב שכך - שלוּ הייתי יודע בדיוק מה אומר ומה אדבר, הייתי מקיים שיח לא אמין ולא אותנטי גם עמך וגם עם עצמי . לא הייתי כותב, אלא משכתב, או מעתיק, מה שכבר נאמר, ולו גם על ידִי . אך כעת האי-ידיעה שלי נתפסת כערך, כערובה לאותנטיות ולאמיתיות הסובייקטיבית - בעבורי - של דבריי . האי-ידיעה הזאת שומרת עליי מפני חזרתיות עקרה, שאינה שואלת את עצמה מה היא מנסה לומר בכל רגע ובכל מילה . אני ער לאפשרות שייתכן מאוד שבסופו של דבר מה שאומר לא יהיה חדשני או שונה מדברים שכבר אמרתי, אלא להפך - שידמה כל כך לדברים שאמרתי בעבר, עד שיהיה אפשר לומר שחבל על המאמצים שהשקעתי . כאן מתחוורת לי עובדת הורותי או אבהותי על הדברים, שהם דומים כל כך לי ולדברים שהם שלי, שאי-אפשר לטעות לא במקורם בי ולא בשיוכם אליי . אבל למחשבות אלו יש פן נוסף בעל חשיבות רבה : בדיאלוג הפנימי שלי עם הידיעה ועם הא...
To the book |
|
|