מרים מצנר קינן 108 לפעמים נדמה לי שהיחס לחינוך אצלנו הוא כמו היחס של אותו איכר קמצן לסוסו . האיכר רצה שיהיה לו סוס שעובד ללא כל צורך להאכילו . לשם כך הקטין האיכר והקטין במשך הזמן את כמות האוכל לסוס . יום אחד הסוס מת, והאיכר הצטער על כך שכן במחשבתו - עוד מעט‑‑קט והיה לו סוס שעובד בלי לאכול כלל . האם זה מה שחשבו קובעי המדיניות שלנו לאורך השנים, ש"סוס" החינוך יכול לעבוד ללא מזון ? האם אלו מטרות הצמצומים שהלכו וצמצמו את עבודת החינוך בארץ הלוך וצמצם ? אני חולמת על בית ספר שיהיה בו יום לימודים ארוך . שתהיינה קפיטריות בבתי הספר או מסעדות כמו פעם, שאפשר יהיה לחזור שוב לשיעורי בישול ותזונה . מה עוד שבמציאות חיינו כיום זוכה נושא הבישול והקולינריה למקום בולט וחשוב, ואפילו ליוקרה . אני גם חושבת שיש לראות את תקציב החינוך כהשקעה, ולא כיציאה ידי חובת תשלום שכר לפועלים . זו השקעה לטווח הרחוק, השקעה בעתיד . ובניגוד גמור להשקעות בתחומים שונים של חיינו המתגלים כהימור וכאכזבה, ההשקעה בחינוך תחזיר את עצמה פי כמה וכמה, לכולנו . זה שלנו . מעבר לכך, גוף הפיקוח במשרד החינוך חייב לסגת ולהתרחק לאחור, ואז להגדיר ...
To the book