|
|
מרים מצנר קינן 80 אסון או משהו קשה אחר שקורה בחייו בפני כל הכיתה בפרהסיה . שיחה אישית, אינטימית, עשויה לעשות זאת . באחד הימים סיפרה לי מחנכת כיתה ב' שליאת ( שם בדוי ) מכיתתה "השתגעה לחלוטין" . ילדה טובה ותלמידה טובה בדרך כלל נעשתה רועשת וסוערת . מדברת בקול רם בזמן השיעור, לפעמים קמה ממקומה והולכת למישהי שיושבת רחוק ממנה ומדברת איתה ומפריעה בכיתה למהלך השיעור, כאילו איננה בכיתה . זה נמשך כמה ימים עד שהמחנכת הרגישה שהיא חייבת לפעול . עם סיום יום הלימודים, כאשר הילדים בכיתה הפכו את הכיסאות על השולחנות כדי לאפשר את שטיפת רצפת הכיתה למנקים, ביקשה המחנכת מליאת לא להפוך את הכיסא שלה אלא לבוא עם הכיסא אליה לקדמת הכיתה . ליאת עשתה זאת, ושתיהן ישבו זו מול זו, כיסא מול כיסא ( ללא שולחן שיפריד ביניהן ) , והמחנכת אמרה : "ליאתי, שמתי לב שלאחרונה את לא . . . " . היא לא הייתה צריכה להמשיך . הילדה פרצה בבכי תמרורים . נפלה על ברכיה של המחנכת ובכתה זמן רב . כל שיכלה המחנכת לעשות היה להניח את כף ידה על גבה של הילדה הבוכה, ללטף קצת את ראשה ולחכות בסבלנות . כשהילדה נרגעה היא התרוממה מברכיה של המחנכת וסיפרה ...
To the book |
|
|