|
|
יאיר לייבל 26 הקרובה ומיד מחזיר אותה למקומה . משהו במגע שלי אינו רגיש דיו . איני בטוח מאין עליי להתחיל . אני בוחר שכבה ומנסה לעקוב אחריה . סיפורים, להבדיל ממאובנים, אפשר להחזיר לחיים . אצבעותיי מחפשות מאחז, סדק, פתח שדרכו יהיה אפשר להיכנס שוב אל מעט ממה שהיה . ללקט משמעויות נשכחות ובעדינות למלא בהן את המקומות שהלכו לאיבוד . עם סיפור נכון, אולי גם מאובנים יכולים לחזור לחיים . משהו בסיומם של דברים מפתה לסדר אותם למשעי . לסגור את כל הקצוות . לנעול עניינים לא גמורים . סוף כל משפט מקבל סימן קריאה . כל פִּסקה מסתיימת בתובנה מעמיקה . כמו אותן תערוכות של כלי חרס שבורים בוויטרינות מוארות . שברים נבחרים שאף אחד כבר לא ייגע בהם . שאריות של מה שהיה . על הקירות מסביב מילים מסכמות מספרות על חוט שני שעבר מתחילת הדרך אל סופה . הסברים למה יצאנו לדרך, מה עשינו, מה חשבנו, מה הבנו . הרמוניה של צעדים . אפשר לחזור אחורה ולהבין את הטעויות שנעשו, אולי אפילו לראות את רגעי חוסר ההבנה באור חדש . אפילו כשמספרים על רגעים של חוסר ודאות ועל שאלות שלא הייתה להן תשובה, עושים זאת מנקודת מבטו של המספר הכול‑‑יודע . כדי ש...
To the book |
|
|