מבוא

28 פנינה לנגברג הארץ, מי שלא הייתה לו נגיעה למה שקרה, הם היו תמיד אלו משם, שונים מאיתנו ; אלו שמדברים שפות זרות, בעלי חזות אחרת ומנהגים לא-מוכרים, משונים . השואה הייתה עבור ילידי הארץ רחוקה וזרה ; מספרים על היד, טלאי צהוב, שישה מיליון, כצאן לטבח, רכבות, גזים, משרפות . מדינת ישראל הייתה עסוקה בתקומה, בבניין הארץ, ואנחנו, שגדלנו בשנותיה הראשונות, נשאבנו לאתוס הקמת המדינה, היינו גאים וזקופים וְחָיִינוּ בתחושה שלנו זה לא היה קורה . העבר היה משמעותי, מסקרן ונוכח בחיינו 5 הרבה פחות מההווה והעתיד, בוודאי כילדים וכבוגרים צעירים . עם השנים חדרה אלינו ההכרה בגודל האסון שהתרחש בשואה, בפגיעה הקשה באדם, בתדמית שלו ובאנושיותו . בישראל ובעולם המערבי כולו חלחלה התובנה שאת העבר אי אפשר להניח מאחור ולהמשיך הלאה כרגיל כאילו היה בועת זמן מנותקת מהמציאות . כנמענים לעדות השואה הפכנו למעורבים בהתרחשותה ולנושאים באחריות כלפי הקורבנות וכלפי העתיד . אחריות זו היא במוקד חיבור זה ; הרצון לתת לה תוכן ולהטמיע אותה בזיכרון . הספר מציג עבודת מחקר שבאה להוביל דיון אתי בעדות השואה ובמשמעותה . זאת, במטרה לנסות ולגלות מס...  To the book