פתח דבר

20 פנינה לנגברג כותרתו של הספר - "הקול המצווה של אושוויץ" - היא ביטוי 1 שכן היא מבטאת היטב שהשאלתי מספרו של אמיל פקנהיים, את המטרה ששמתי לעצמי עם כתיבתו . השנים חולפות, והאנשים המעטים שנשארו לספר על השואה ולהעיד על מה שעבר עליהם מבקשים מאיתנו לזכור אותה . הם חוזרים על צוואת הקורבנות "לא לשכוח" . יותר משביקשו לשרוד הם ביקשו לספר לעולם ; הם ביקשו שנזכור את השואה, שנעביר את הזיכרון לדורות הבאים, שנבנה מסורת של זיכרון, מסר שיבטיח שהיא לא תישכח ושהיא לא תישנה . משימה זו מוטלת על הדור שמצד אחד, לא היה שם, ומהצד האחר, חי בצידו של הדור שחווה את השואה ; הדור הצעיר שחי בישראל לאחר סיום המלחמה . אני בת הדור הזה . בשנים אלו השואה הייתה נוכחת מעט במציאות החיים שלנו ; שישה מיליון, תאי גזים, משרפות, כצאן לטבח . . . אלו היו עבורי מילים וצירופי מילים מעוטי משמעות . בבית הספר השואה עדיין לא הייתה חלק מתוכנית הלימודים, ובמשפחה שלי היא לא הורגשה . גם בימי נעוריי השואה המשיכה להיות נוכחת בעיקר בטקסים ובשידורי הרדיו במדור לחיפוש קרובים . במהלך השנים נחשפתי לשואה דרך החיים לצד מי ששרד בה, מי שכתינוק רך בשנים...  To the book