קיצו של "קץ ההיסטוריה"

זאת הדוגמה הטובה ביותר לסופו של אותו רגע היסטורי של שיכרון חושים ליברלי ודמוקרטי . המערב חוזר הביתה , להתעסק בענייניו , ומפנה את הזירה למעצמות הסמכותניות העולות — רוסיה , סין ואיראן . ראש המפלגה השמרנית שניצח לאחרונה בבחירות בצרפת מפגין שמרנות והתחנפות אופנתית להמון , ורכרוכיות אופנתית כלפי פוטין . גם כמה מהדמוקרטיות הטריות במזרח אירופה — הונגריה , בולגריה ואפילו פולין — מפגינות נטיות דיקטטוריות . כשאפילו אירופה מתעייפת מהעיצומים שהטילה על רוסיה כעונש על התעללותה באוקראינה , ומזכיר המדינה האמריקני נוסע שוב ושוב שפל - ברך לרוסיה כדי להתחנן שתרחם על סוריה — " בידודה " של רוסיה , שאובמה מקדם במרץ , מתפורר בחרפה . התפוררות עלולה להיות גם נחלתו של האיחוד האירופי , מועדון הדמוקרטיות הגדול בעולם , שכן תנועות של דורשי פרישה מתפשטות ברחבי היבשת . ובה בעת , חברות האיחוד , בחיפזון חסר - דעת , מחדשות את קשריהן הכלכליים עם איראן הרודנית והתוקפנית . גם " הציר " שהקים הממשל האמריקני נגד סין , היריב הגדול האחר של הסדר העולמי אחרי המלחמה הקרה , הפך כישלון חרוץ : הפיליפינים ערקו בגלוי לצד הסינים , ומלזי...  To the book