זה בשני צירים : בראשון הם נהפכים בעצמם ליצרני תוכן, ובשני הם עושים דה ‑ לגיטימציה למתחרים שלהם ‑ העיתונאים . מי יותר ומי פחות . כיום רוב המהלכים של הפוליטיקאים והמידע שהם נחשפים אליו לא מודלפים לעיתונאים, אלא עולים ברשתות החברתיות שלהם, והסיבה לכך ברורה : למה שפוליטיקאי ייתן פיסת מידע יקרת ערך לתקשורת, אם הוא יכול לפרסם אותה אצלו ולהרוויח ״טראפיק״, תנועת גולשים בדף . המידע שאליו נחשף איש ציבור הוא משאב, בדיוק כמו עובדי לשכתו והפקידוּת המקצועית שעומדת לרשותו . תחת ידיו של שר או חבר כנסת זורמים מדי יום עשרות פרטי מידע שיכולים לעניין את הציבור . פוליטיקאי מיומן ישתמש במידע הזה כדי להגדיל את הקהל שמקשיב לו . אבל הגדלת מספר העוקבים היא רק מטרה אחת, שעסקנו בחשיבותה בפרק הקודם . בקורסים לניהול משא ומתן ממליצים המרצים לנושאים ונותנים להיות הראשונים שנוקבים בסכום, כדי שהמשא ומתן יתנהל סביבו . הפוליטיקאים רוצים להיות אלה שמנסחים ראשונים את הנרטיב . אחר כך כבר יהיה אפשר להתווכח על נקודת המבט שלהם . כך למשל ברשתות החברתיות שלהם תגלו שכל ביקור במדינה אזוטרית הוא "היסטורי" ו"פורץ דרך", וכל הצעת חוק ...
To the book