| 249 אומר — צווים לימותו היא נזכרת שבסוף לא ראינו את הציפור הכחולה, אנחנו מסתובבות וחוזרות לאגם וכשאנחנו מתקרבות אנחנו מבינות שלא ציפור ולא כחולה, בסך הכול שחפים שהצל שיווה להם צבע כחול . אבל אז אנחנו רואות מראה מרהיב של ילדה יפהפייה לבושה כולה ורוד, כובע צמר ורוד, מעיל ורוד, מכנסיים ורודים ומגפיים ורודים . ביד אחת היא מחזיקה בגט בתוך שקית נייר ועם היד השנייה חותכת חתיכה, מרימה את היד ומחכה שישחקו השחפים לפניה . אחותי ואני לא מפספסות את הרגע, מבינות שלציפור הלא כחולה ולממותה היה תפקיד לגרום לנו להגיע בזמן לדבר האמיתי, ושתינו שולפות טלפונים ומצלמות את הילדה בכל פוזה אפשרית שלה . בזווית מסוימת של צילום עוברת בי המחשבה שאולי הילדה הזאת לא בריאה, אבל מיד אני גוערת בעצמי ובפוסט-טראומה שלי : ״תרגיעי, באירופה גם ילדות בריאות חובשות כובע צמר . ״ אני נרגעת וממשיכה לצלם את הילדה שמתרגשת וצוחקת כששחף ענק מרפרף בכנפיו, מחכה לחתיכת הלחמנייה שתגיע אליו . עכשיו אני כבר מצלמת סרטון להעלות לסטורי עם הכותרת, ״אושר — קווים לדמותו״ . אחרי עשרים דקות ורגע לפני שאנחנו יוצאות, תת-המודע שלי לוקח אותי אל האמא...
To the book