|
|
יאללה | 206 הדרך נראית לי ארוכה כאורך הגלות, ימינה ושמאלה ושוב ימינה ושוב שמאלה, הווייז כל כמה דקות מעדכן את עצמו ומוסיף עוד ועוד דקות . אחרי עשר דקות אני מצליחה לזהות שזו הפעם השלישית שאנחנו עוברים דרך הכיכר עם הפסל של היונה . עכשיו הווייז מראה שהעצירה שלא מאריכה את הדרך הוסיפה לנו ארבעים דקות . כלפי חוץ אף אחד עוד לא יודע שקרה משהו, האמת שגם אני לא יודעת שקרה משהו, גם מה כבר קרה ? אז טעיתי בכיוון, אבל במציאות אין היגיון, אין "בסך הכול טעיתי בכיוון," יש כל כך הרבה שכבות של שריטות, של הטבעות, של פצעים מבוהלים, שכל דבר פחות משלמוּת מחזיר אותם לחיים . אנחנו נכנסים למעדנייה, רק שעכשיו אין שם שני הורים וחיילת . את מקום האם תפסה הילדה שאסור לה לטעות, שחייבת להביא את הקינוחים הכי טובים, במחיר הכי משתלם, לנסוע בדרך הכי יעילה ולהגיע אל הצימר ראשונה . החיילת לוקחת קרואסון, אני לוקחת בורקס ושתי קופסאות של פחזניות, האיש שלצידי מושיט לי קופסה עם מאפינס שוקולד ואומר, "תוסיפי גם את זה" — ואני, במקום לקחת את הקופסה ולהוסיף אותה, אומרת, "לא צריך, כבר יש לנו בראוניז," ומשאירה את היד שלו תלויה . אחרי כל...
To the book |
|
|