אחרית דבר

גברים עם לב שבור 190 קפץ מהחלון, שבר כמה עצמות בגב והיא לא יכולה לבקר אותו, אך מתאפקת ולא בוכה . רציתי לראות את אבא שלי, היה לי צורך אמיתי בכך, ולא יכולתי להתגבר על המצוקה . הבכי ליווה אותי גם בהמשך דרכי . זמן מסוים אחרי הגירושים שלי, שאל אותי מישהו איך אני מסתדרת ודמעות עלו בעיניי . "טובה", אמר אותו אדם, "למה את בוכה ? את הרי כזאת וינרית ! כתבת ספרים, את מרצה, היית בקבוצה שהקימה קהילה שפורחת ובכל מקום מדברים עליה" . הסתכלתי עליו, ולא הצלחתי להבין על מה הוא מדבר . הייתי מפוקסת מספיק כדי לנגב את הדמעות ולהמציא להן תירוץ צולע, אבל בתוכי חשבתי, אני וינרית ? על מה הוא מדבר ? תודה לאל, היה בי הכוח להמשיך לעבוד ואף לחייך, אבל אם לחייך ולעבוד ולצאת לדייטים זה וינריות ולחוש כאב כזה זו לוזריות — הרגשתי לוזרית . איבדתי את הדבר היקר לי ביותר — המשפחה שלי, כפי שידעתי אז . למיטב הבנתי, זה טבעי לבכות ולהתאבל . זה אפילו מתבקש, ואין שום קשר בין השניים . ייתכן מאוד שלו הייתי מרגישה צורך להיראות "וינרית", הייתי נכנסת לתבנית לא לי, מתעוותת ואז קורסת . דווקא ההכרה בזה שאני יכולה להיות "לוזרית" בעיני עצמי ...  To the book