רבקה רביץ | 258 כשיצאתי מהמשרד שלחתי הודעה לאיציק, והוא השיב לי שהוא יוצא מבניין המועצה ושניפגש אצל הרופא . במהלך הנסיעה נתקפתי צירים נוספים שגרמו למפרקי אצבעותיי להלבין על ההגה כשתפסתי בו בעוצמה . הרופא לא חשב שאני קרובה ללידה ושיחרר אותי הביתה, אבל כשהתקרבנו לרכבים שעמדו בחנייה, הצירים התגברו ותפסתי בידיו של איציק . "אני לא אצליח לנהוג ככה," אמרתי לו . "אני אקח אותך הביתה," הציע, "ואחר כך אמצא דרך להביא את הרכב שלי . " "טוב," השבתי בחולשה, "אבל בוא נלך קודם לאכול משהו . " חזרנו לכיוון בית החולים והתיישבנו בבית הקפה שבכניסה . נגסתי בקרואסון, אבל הצירים התגברו . לפתע נתקפתי ציר שהעלה דמעות בעיניי, ואיציק הבין שזהו זה . חזרנו לכיוון חדרי הלידה, ואני בכיתי ונשענתי על איציק . הגענו ממש ברגע האחרון . התינוק נולד דקות ספורות לאחר מכן, אדום וצורח כיאה לגבר קטן . דמעות הקלה, שחרור ושמחה עצומה מילאו את עיניי, ואיציק ואני התבוננו בפלא הקטן, מאושרים . המיילדת סייעה לי לעבור ממיטת חדר הלידה לכיסא גלגלים, למרות שהרגשתי שאני יכולה לצעוד בעצמי . היא ארזה בשקית את חפציי והובילה אותי במסדרון . איציק ה...
To the book