רבקה רביץ | 176 התבוננתי לעברו, לראות אם הוא רציני . יורם בן חמישים, תת-אלוף, פיקד בעברו הצבאי העשיר על היחידות המובחרות והנועזות ביותר של צה"ל . אבל הוא היה רציני לגמרי, וממש התחנן שאסכים להצטרף אליו . גם עינן, מנהל הביקור, החליט לבוא איתנו . נפרדנו מהנשיא ומהקבוצה בברכת לילה טוב ונכנסנו אל הפארק . כשהמפעיל הגיע לנעול אותי בתוך מושבי, קלטתי שנעלי הסירה האלגנטיות שלי עשויות לעוף מרגליי, אז חלצתי אותן במהירות והתיישבתי עליהן . בשנייה שנטרק עליי מחסום הבטיחות הכבד, התחרטתי, אבל כבר לא יכולתי לרדת . וזו אכן היתה החוויה המפחידה ביותר בחיי . למרות זאת, כשסיימנו ויורם היה כולו מחויך ומאושר, הסכמתי לנסות גם את העמוד שזורק אנשים לגובה של ארבעים קומות במהירות הסילון . שוב צרחתי ואחזתי במחסום המתכת שסגר עליי בכוח כזה שחששתי שמפרקי אצבעותיי יתפוקקו . בכל פעם שהמתקן זרק אותנו לגובה מטורף, זה נמשך רק כארבעים שניות, והאמת שהנוף מלמעלה היה מדהים — כל עיר הבירה נפרשה לעיניי, אבל החרדה לפתה את גרוני ונשימתי נעתקה . כשהמפעיל הגיע לשחרר אותי קפצתי מהמושב, מסוחררת כולי . הייתי צריכה להישען על הקיר כדי לא ...
To the book