פרק עשרים ושניים: צעדת המוות

436 והפצצות בכל לילה, ואוזני צלצלו כל הזמן . אחרי יומיים או שלושה נעלם הצלצול, ואז התחלתי לשמוע את ציוץ הציפורים . במשך חודשיים לא שמעתי שום ציפורים . ואז התחלתי לשמוע רעש מוזר שהתברר כקולות של ארנבים — ארנבים הקוראים לבנות זוגם . . . לקראת סוף אפריל נכנסנו לעיר שנראתה באמת שלווה ושמה דכאו . עד אז לא שמעתי עליה . 24 באפריל 1945 היה יום העבודה האחרון שלנו . שררה באוויר הרגשת חירום גדולה — בלבול בקרב הגרמנים, התרגשות מהולה בפחד בקרב האסירים . באותו בוקר הוּבלתי אל מחוץ למטבח OT-ה כדי לחפור בור . זמן מה חשבתי שאני חופר את קברי, אך התברר שזו חפירה לנשק נגד טנקים . בשעת אחר צהריים מוקדמת החזירו הגרמנים את כולם למחנה . כל האסירים, ובהם החולים והגוססים, נדרשו להתייצב במגרש המסדרים למִפקד מיוחד . הדבר עורר בנו חרדה, אך הרגשנו גם בלבול וחוסר ביטחון בקרב הגרמנים . חשבתי על האקציה הגדולה בגטו ב- 1941 ונזכרתי ברָאוּקָה היהיר במגפיו המבריקים, אשר קבע בהנפת יד אגבית מי יחיה ומי ימות . הנאצים היו אז אדוני העולם . דבר אחד לא השתנה — הקפדת הגרמנים על הסדר . הם ספרו אותנו אין-ספור פעמים . חס וחלילה שמא ...  To the book