פרק שבעה־עשר: שחרזדה

372 יצא מחדר האוכל מעשן מקטרת ועמד לחתום על מסמך השחרור ואז אמר, "רק רגע . ביום הראשון היו רק שלושה מכם . מי האסיר הנוסף ? " ליבי החסיר פעימה . שכחתי לחלוטין את הבעיה הזאת . חשבתי מהר מה לומר . "ובכן ? " דרש . "המפקד, אני נשלחתי הנה כי העגלה כבדה מדי לשלושה נערים . אתם זקוקים לאוכל שיגיע בזמן, ועם עובד נוסף האוכל יגיע מהר הרבה יותר" . "אבל איפה היית ביום הראשון ? האם ברחת מבריגדה אחרת ? מוטב שתאמר לי את האמת, וָלא אפשוט את עורך" . "לא, המפקד . מוניתי לעבודה הזאת מן היום הראשון, אבל בגלל איזה בלבול הלכתי לעבוד במקום אחר . אתמול שלחו אותי הנה בחזרה" . נאחזתי בקש, אבל הרשימה של יום האתמול הצילה אותי . כשהוא מצא בה את כל ארבעתנו השתנתה הבעת פניו . "בכל זאת, אני אבדוק", רטן . "אם חסר מישהו בבריגדה כלשהי תחטוף כהוגן . עכשיו צאו לדרך . בזבזנו מספיק זמן" . בעלת בית המרזח עמדה בהבטחתה והגישה לכל אחד מאיתנו קערה של מרק סמיך ובו בשר ותפוחי אדמה . זאת הייתה הארוחה הטעימה והמזינה ביותר שאכלתי מאז הפלישה . הלוואי שיכולתי להביא מנה כזאת לאבא . אחרי שסיימנו החזרתי לה את ארבע הקערות . חששתי מפני מה שעמ...  To the book