פרק שלישי: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ, כז)

70 שאיבדו את בתיהם, את פרנסתם ואת כל רכושם . הרגשתי אשם והבטחתי לתקן את דרכי . שוב בא חנוכה, חג האורים, ואני הייתי בן 11 . כרגיל בחג זה חילקו הקרובים והחברים מתנת כסף לילדים — "חנוכה געלט" — ואני צברתי את הסכום הנאה עשרה ליט . עדיין התביישתי קצת ביחסי לרוזנבלט, וכשבאה לביתנו קבוצת נשים לאסוף תרומות למען הפליטים, נתתי להן את כל דמי החנוכה שלי, בלי שום שיקול דעת . התחרטתי על כך מיד, אך הנשים התרשמו מאוד ואמרו שהכסף ישמש לרכישת אשרה שתפתח דרך מילוט לאדם נצרך . למחרת הוקרן בקולנוע "מטרופוליטן" סרט חדש של לורל והרדי . רציתי מאוד לראות את הסרט, אך כיסי היו ריקים . אמא ראתה בצערי והייתה מלווה לי את הכסף, אך אבא התנגד . "עליך לדבוק בעקרונות", הכריז, "התנהגת באצילות כשנתת את כל כספך, אבל לא כשאתה מייבב עכשיו שנחזיר לך אותו" . קולו היה פוסקני, וידעתי היטב שאין חזרה ממנו . הידיעה שהוא צודק רק תסכלה אותי יותר . מתן הסוס ההוא בהיידֵקרוּג נחשב מפלה לא קטנה בחיי הקצרים . נותרה לי תקווה אחת ויחידה, דודה אנושקה . אנושקה כבר התקרבה לגיל ארבעים . בעיני היה בה זוהר מסוים . כשהייתה בשנות העשרים של חייה היא...  To the book